עמותת לשמה - לשילוב מתמודדים והעצמה בבריאות הנפש
תרומות
 

ייאוש

למתמודדת עם ייאוש והרגשה שלעולם לא אצליח בחיים

אם יש הרגשה שלעולם לא תצליחו – שלא צפוי לכם עתיד טוב – דעו שזה אינו נכון!
אם אתם מתקשים לקום בבוקר, ולהשלים משימות, אם נדמה שיותר קל לא לעשות כלום, להישאר במיטה ולהניח לאחרים לעשות את החובות – אתם לא לבד. יש הרבה אנשים במצב דומה. ולמרות התחושה העמוקה של ייאוש – הרבה מאוד אנשים היו במקום דומה, והגיעו להגשמה עצמית מעבר לחלומותיהם הגדולים ביותר. קשה לקבל שהמציאות איננה כפי שהיא נראית לנו – אך כאשר אנחנו מיואשים המציאות נראית לנו דרך משקפיים שחורות ולא בצבעיה האמיתיים.

מה אפשר לעשות כאשר אין לי חשק לכלום, כאשר הכל נראה חסר טעם?
הדבר הקשה ביותר במשבר נפשי זה ללכת נגד ההרגשה. ההרגשה שלי אומרת שאין טעם לכלום – ולמרות זאת אני קמה בבוקר, מתרחצת, מתלבשת, יוצאת לעשות את עיסוקי וכד'. זה דורש כוח עצום – אבל שווה כל מחיר. המציאות נותנת שכר על עשייה והתוצאה של אי עשייה היא התנוונות. כאשר אנחנו פועלים הכישורים שלנו משתפשפים ומתקדמים וכאשר איננו משתמשים בכישורים הם נעלמים מן העין. כדאי לקחת כל עזרה אפשרית, למשל חונך (עדיף שלא מבני המשפחה) על מנת לקום בבוקר ולעשות דברים. עשייה מביאה סיפוק ותחושה טובה בעקבותיה, גם אם התחלתי אותה ללא שום חשק. עשייה תראה לי שאני מסוגלת, גם כאשר אני במצב רוח איום, לתפקד ולעשות דברים – זה יחזק את בטחוני העצמי וייתן לי חשק לעשייה נוספת. בד"כ האמונה שלנו אם נצליח או לא היא הקובעת אם באמת נצליח. כאן ניתן להצליח גם כאשר נדמה לנו שזה לא יתכן – בתנאי שאנחנו מתמידים בעשייה, למרות שזה נראה חסר תוחלת. חשוב לדעת שההתקדמות איננה בקו ישר. יש מעידות ונפילות. אם נתמיד למרות הנפילות – המוטיבציה והנכונות לפעולה יעלו.

האם המשפחה שלי לא אשמה במצבי? האם הם לא חייבים לשאת בתוצאות של מה שקרה לי?
לא!!! יכול להיות שההורים והסביבה פגעו בנו מאוד, אבל הם עשו את המיטב שיכלו. בכל מקרה עכשיו האחריות למה שקורה בחיי נמצאת אצלי. אחריות ולא אשמה! גם אני אינני אשמה במה שקרה. גם אני עשיתי את המיטב שידעתי לעשות. אך היום אם לא אעשה כלום – אני אתנוון. אני זו שארגיש פחות ופחות טוב עם עצמי, ואני זו שאשא בתוצאות של זה. דרישה מההורים שיטפלו בי גם כאשר אני בגיל מבוגר הינה בומרנג. היא פוגעת באהבה של ההורים אלי, וברצונם הכן באמת לעזור לי. אף אחד אינו אוהב שמעמיסים עליו עול מעבר לרצונו, זה מוציא את החשק לעשות מתוך עצמנו. 

אבל אני מרגישה נורא? איך אעשה משהו?
עד כמה שהדבר נשמע מוזר, הדבר המרכזי ביותר בלצאת מהייאוש והתחושה הקשה – זו היכולת להישאר ולעמוד בהם. אם אני תמיד בורחת כאשר יש לי תחושה קשה – לשינה, ללקיחת כדור, לאכילה ולעוד דברים – נכנסתי למעגל ללא מוצא כמעט. דווקא היכולת (שהיא ממש גבורה בעיני) של לעמוד ברגשות הקשים ולהמשיך לתפקד – היא זו שתאפשר לנו לראות מה קורה לנו, למה נכנסנו למצב כזה, ובסופו של דבר לצאת מההרגשה הקשה והקיפאון. 

לאן אצא? מה אעשה?
תני לחלומות שלך דרור. חשבי מה היית רוצה לעשות ולהיות אילו יכולת להגיע לכל תפקיד שאת רוצה, תפקיד שכדאי לחיות ולטרוח למענו. דבר זה נקרא מטרת חיים. לאחר שמצאת את הדבר שבשבילו שווה לחיות ולעמול – יש לאתר את הצעד הקטן שניתן לעשות היום מהנקודה שבה את נמצאת עכשיו כדי להתקדם ליעד שבחרת בו. כל צעד, אפילו הקטן ביותר יוביל אותך לשם. פטרישיה דיגן – שהחלימה מסכיזופרניה – חלמה בעודה חולה להיות פסיכולוגית שתשנה את מערכת בריאות הנפש. בהתחלה היא רק עשנה כל היום במשך חודשים, אח"כ הלכה פעם ביום לסופרמרקט, אח"כ נרשמה לקורס אחד בקולג' מקומי. היום היא ד"ר לפסיכולוגיה אשר פועלת עם אחרים לשיפור מערכת בריאות הנפש – בדיוק כפי שחלמה. אל תוותרי על מטרת חיים. חלמי על המקסימום, ועשי צעדים קטנים ביותר כדי להתקדם לשם, גם אם בהתחלה הצעדים נראים חסרי כל טעם. התמדה בפעולה היא העיקר, גם כאשר יש נסיגות. צעד קטן אחד, ועוד צעד – בסוף יביאו את התוצאה עליה אנחנו חולמים.

מה עוד אני יכולה לעשות כדי לעזור לעצמי?
כדאי מאוד להצטרף לקבוצה של תמיכה הדדית, לראות שיש רבים במצב שלך שמתמודדים עם קשיים דומים. תוכלי גם לגלות שאת מסוגלת לעזור ולתמוך באחרים. זה גילוי שנותן תחושה נהדרת. תוכלי להצטרף לעשייה של אחרים, ללמוד מהם כל מיני דברים שיסייעו לך בדרכך. סטטיסטיקות מראות שאנשים שמשתתפים בקבוצות תמיכה של עמיתים מצליחים יותר מאנשים במצב דומה שאינם בקבוצת תמיכה. כמו כן קבוצה עוזרת לשפשף את הכישורים החברתיים שחיוניים לחיים שלנו. ללא שפשוף של כישורים חיוניים אלה, הם עלולים להידרדר. 

אם תתמידי במאמצייך תצליחי! "יגעת ומצאת תאמין!"
נכתב על ידי עירית עדין, מתמודדת במסגרת פרויקט "בנפשנו"